שׁוּק הַמִּלִּים שֶׁל לְשׁוֹן אַכַּד
מאת: תלמה אליגון-רוז
 
פַּעַם אַחַת לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים,
עוֹד לִפְנֵי שֶׁבִּקְּרָה הַגְּבֶרֶת עִבְרִית בַּשּׁוּק הַפַּרְסִי
אוֹ בָּאִיִּים הַיְּוָנִיִּים,
הָלְכָה לְחַפֵּשׂ בְּעֶרֶב קַיִץ אֶחָד
מִלִּים מִשּׁוּק הַמִּלִּים שֶׁל לְשׁוֹן אַכַּד.
אַךְ לִקְנוֹת שָׁם מִלִּים זֶה לֹא הָיָה קַל,
כִּי הָאַכַּדִּים הָיוּ עַם סוֹחֲרִים מְהֻלָּל.
רָאֲתָה הִיא כִּסֵּא – בְּאַכַּדִּית ׳כֻּסֻּ׳,
לְמִלָּה כָּזֹאת בְּעִבְרִית יָשׂוּשׂוּ
חָשְׁבָה בְּלִבָּהּ, וְאַחַר שָׁאֲלָה:
״כַּמָּה תְּבַקֵּשׁ בַּעֲבוּר זֹאת הַמִּלָּה?״
עָנָה הַסּוֹחֵר: ״מָה הַמַּחִירֻ, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת?״
׳מְחִיר׳ – מִלָּה מְעַנְיֶנֶת; הִיא בְּהֶחְלֵט עֲשׂוּיָה לְהָבִיא לִי
תּוֹעֶלֶת, חָשְׁבָה בְּלִּבָּה.
״מָה הַמְּחִיר שֶׁל ׳כֻּסֻּ׳ וּ׳מַחִירֻ׳.״
שָׁאֲלָה הַגְּבֶרֶת עִבְרִית אֶת סוֹחֵר הַמִּלִּים.
״אֶצְלִי בַּחֲנוּת,״ הוּא עָנָה, ״בַּחֲצִי מְחִיר אַתְּ קוֹנָה.״
״׳חֲנוּת׳? מִלָּה נֶהֱדֶּרֶת!
אֲנִי קוֹנָה גַּם אוֹתָהּ, אִם יֵשׁ חֲנוּת מְיֻתֶּרֶת,״ אָמְרָה.
וְכָךְ יָצְאָה הַגְּבֶרֶת עִבְרִית עִם סַל גָּדוֹל שֶׁל מִלִּים אַכַּדִּיוֹת:
׳שְׁטָר׳ וְ׳גֵט׳, ׳מְחִיר׳ וַ׳חֲנֻיּוֹת׳,
׳נְדוּנְיָה׳ וְ׳כִסֵּא׳ וְגַם ׳מַשְׁכּוֹן׳.
חָזְרָה לְבֵיתָהּ, וְלִפְנֵי שֶׁשָּׁכְבָה לִישֹׁן,
נִכְנְסָה לַחֲדַר הָעֲבוֹדָה,
לָקְחָה כָּל מִלָּה,
שִׁנְּתָה אֶת נִקּוּדָהּ
׳מַחִירֻ׳ הָפְכָה לִמְחִיר,
׳כֻּסֻּ׳ – לְכִסֵּא,
׳שִׁטְרֻ׳ – לִשְׁטָר,
׳נֻדֻנֻּ׳ – לִנְדוּנְיָה.
רָשְׁמָה כָּל מִלָּה עַל כַּרְטִיסִיָּה,
וּכְשֶׁהָיָה כְּבָר מְאֻחָר,
אַחֲרֵי חֲצוֹת,
הָלְכָה לִישֹׁן שְׂבֵעַת רָצוֹן.
 

 
לייבסיטי - בניית אתרים