בֵּן, בֵּן שֶׁלִּי

מילים ולחן: תלמה אליגון-רוז
מתוך: ״האוסף״, יהורם גאון, 1997

בֵּן, בֵּן שֶׁלִּי
אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ עוֹלֶה עַל אוֹטוֹבּוּס
עִם כָּל הַחַיָּלִים
שֶׁהִתְגַּיְּסוּ לִפְנֵי שָׁעָה.
בֵּן, בֵּן שֶׁלִּי
דִּמְעָה אַחַת נוֹשֶׁרֶת עַל הַמִּסְגֶּרֶת
שֶׁל מִשְׁקְפֵי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנָתַתָּ לִי.

כְּשֶׁנּוֹלַדְתָּ אוֹתְךָ הֶחְזַקְתִּי
בִּזְהִירוּת, הִרְגַּשְׁתִּי – נֵס קָרָה.
אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי, אֲנִי נָדַרְתִּי
עָלֶיךָ לְהָגֵן מִכָּל צָרָה.
כְּשֶׁנּוֹלַדְתָּ אֲנִי אָמַרְתִּי
כְּשֶׁתִּגְדַּל כְּבָר לֹא יִהְיֶה צָבָא
מַסְפִּיק נִלְחַמְנוּ, מַסְפִּיק שִׁלַּמְּנוּ
כְּדֵי שֶׁבְּנִי יִצְמַח לְאַהֲבָה.

אִמָּא, חֲבָל עַל הַזְּמַן
חִנַכְתֶּם אוֹתִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן
אִמָּא, אֵיךְ אֲמַרְתֶּם לִי תָּמִיד
אָסוּר לְוַתֵּר וְצָרִיךְ לְהַאֲמִין.

בֵּן, בֵּן שֶׁלִּי
אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק
מִבַּעַד עֲדָשָׁה
תִּשְׁמֹר לִי בֵּן עַל עַצְמְךָ.
בֵּן, בֵּן שֶׁלִּי,
אֲנִי רוֹאָה אֶת נְעוּרֶיךָ הַיָּפִים
וְיֵשׁ לִי בַּקָּשָׁה
תִּשְׁמֹר, כִּי לֹא הִצְלַחְתִּי
לַעֲמֹד בַּהַבְטָחָה.
אוֹתוֹ הַשַּׁעַר
אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ
רַק שֶׁאַתָּה הוּא הַנִּכְנָס אֵלָיו
הַאִם לָעַד כָּאן
נִחְיֶה עַל חֶרֶב
אֲנִי נִכְשַׁלְתִּי, בֵּן, תּוֹרְךָ עַכְשָׁו.

עַכְשָׁו הַדֶּרֶךְ
נִרְאֵית אַחֶרֶת
וְהַכְּבִישִׁים הָפְכוּ לְלֹא מוֹצָא
הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ
עָבַר בְּהֶרֶף
וְעַל אַסְפַלְט מוּטֶלֶת לָהּ נוֹצָה.

אִמָּא, חֲבָל עַל הַזְּמַן
חִנַכְתֶּם אוֹתִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן
לֶאֱהֹב כָּל עֵץ וְכָל מָקוֹם
אִמָּא מַבְטִיחַ, אָבִיא לָכֶם שָׁלוֹם.

בֵּן, בֵּן שֶׁלִּי
אֲנִי רוֹאָה אֶת נְעוּרֶיךָ הַיָּפִים
וְיֵשׁ לִי בַּקָּשָׁה
תִּשְׁמֹר לִי בֵּן עַל עַצְמְךָ.