מאת: תלמה אליגון-רוז
בּקֶר אֶחָד נִכְנְסָה תָּמָר הַמּוֹרָה
וּבְקוֹל חֲגִיגִי אָמְרָה:
״יְלָדִים, הַפַּעַם אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָכֶם
פֶּרֶק בְּתוֹלְדוֹת שְׂפַתְכֶם.
אָמְנָם הָעִבְרִית שֶׁלָּנוּ מְבֻסֶּסֶת עַל לְשׁוֹן הַמִּקְרָא,
אַךְ יֵשׁ הֶבְדֵּל גָּדוֹל בֵּין שְׂפָתֵנוּ לִשְׂפַת הַתּוֹרָה.
בְּרֵאשִׁית הָיְתָה עִבְרִית מִקְרָאִית,
שֶׁעָלֶיהָ הוֹסִיפוּ צַוָּארוֹן צִבְעוֹנִי, לְשׁוֹן יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי,
שֶׁנִּקְרֵאת לָשׁוֹן חֲכָמִים.
וּבִימֵי הַבֵּינַיִם נוֹסָף לָהּ קִשּׁוּט –
הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַפִּיּוּט
וּלְשׁוֹן הַתַּרְגּוּמִים.
בִּתְקוּפַת הַהַשְׂכָּלָה וְאַחֲרֶיהָ שִׁיבַת צִיּוֹן -
הוֹסִיפוּ לָאַדֶּרֶת כִּיסִים וְכָרִיּוֹת.
כָּל דּוֹר וּשְׂפָתוֹ, כֹּל דּוֹר וְסִגְנוֹנוֹ,
כָּל דּוֹר מְחַדֵּשׁ וּמוֹסִיף וּמְשַׁפֵּר,
כָּל דּוֹר מִתְבַּטֵּא בְּאֹפֶן קְצָת אַחֵר...״
כָּךְ הִמְשִׁיכָה הַמּוֹרָה לַסַפֵּר,
וְלָנוּ כְּבָר לֹא הָיָה כֹּחַ יוֹתֵר.
״בִּלְשׁוֹן תּוֹרָה אֹמַר ׳אָנֹכִי׳,
בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים אֹמַר ׳אֲנִי׳,
בְּלָשׁוֹן מִקְרָאִית אוֹמְרִים ׳אֶרֶץ׳,
בִּלְשׁוֹן חֲזַ״ל אוֹמְרִים ׳מְדִינָה׳ –
אוֹתָהּ שָׂפָה אַךְ גַּם שׁוֹנָה.
בְּמִקְרָאִית כּוֹאֶבֶת לִי הַ׳בֶּטֶן׳,
בַּחֲזָ״לִית – הַ׳כָּרֵס׳.
וְאִם הַיּוֹם מִישֶׁהוּ יֹאמַר בִּלְשׁוֹן מִקְרָא:
׳בִּי אֲדוֹנִי, אָנֹכִי חָפֵץ עוּגָה׳ -
הַמֶּלְצַר יִהְיֶה בָּטוּחַ שֶׁהוּא מְשֻׁגָּע.
בִּלְשׁוֹן מִקְרָא אוֹמְרִים ׳וָאֵלֵךְ׳ וּמִתְכַּוְּנִים – אֲנִי הָלַכְתִּי.
בִּלְשׁוֹן חֲזַ״ל אוֹמְרִים ׳לִקַּח׳,
וְאִם אֶשְׁאַל אֶת סַבְתָּא: ׳אֶפְשָׁר לִקַּח קְצָת שׁוֹקוֹלָד?׳ –
סַבְתָּא לֹא תָּבִין כָּל כָּךְ, וַאֲפִלּוּ קְצָת תִּפְחַד.
וְאֵיךְ הָיִינוּ מַסְבִּירִים הַיּוֹם חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט
בְּלִי כָּל הַמִּלִּים שֶׁחִדְּשׁוּ בִּימֵי הַבֵּינַיִם
- בִּימֵי הַתַּרְגּוּמִים וְהַפִּיּוּט?״ –
כָּךְ הִמְשִׁיכָה לְהַסְבִּיר הַמּוֹרָה תָּמָר בַּהִתְלַהֲבוּת –
״בְּלִי אֶפֶס, וְחִבּוּר, חִלּוּק וְחִסּוּר, בְּלִי קֹטֶר וְקֹטֶב,
בְּלִי סַךְ־הַכֹּל וּבְלִי קִצּוּר?
וְאֵיךְ הָיִינוּ מְסַפְּרִים סִפּוּר, אוֹ מַסְבִּירִים דְּבַר־מָה
בְּלִי אוֹתָהּ לְשׁוֹן יְמֵי־בֵּינַיִם קְדוּמָה,
בְּלִי יֵשׁ מֵאַיִן, וּבְלִי סוֹד,
בְּלִי הַצְלָחָה, שְׁאִיפָה, הַסְכָּמָה, תְּמִיכָה וְעוֹד וָעוֹד?
וְכַמּוּבָן – אֵיךְ הָיִינוּ מְבַקְּשִׁים גְּלִידָה
בְּלִי חִדּוּשָׁיו שֶׁל אֱלִיעֶזֶר בֶּן־יְהוּדָה?
וְאֵיךְ הָיִינוּ מִסְתַּדְּרִים בְּלִי אָפְנָה וּבְלִי יָזְמָה,
בְּלִי מִסְעָדָה וּבְלִי מַצְלֵמָה,
בְּלִי אֲוִירוֹן וּבְלִי אוֹפַנַּיִם,
בְּלִי שָׁעוֹן וּבְלִי מְשְׁקָפַיִם,
בְּלִי רַכֶּבֶת וּבְלִי מְכוֹנִית,
בְּלִי עִתּוֹן וּבְלִי תַּחֲזִית?
לָכֵן מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבָן,
כְּדַאי לוֹ לָלֶכֶת עִם הַזְּמַן,
לְהַקְשִׁיב לְכָל מִלָּה, לְכָל בִּטּוּי, לְכָל צֵרוּף חָדָשׁ,
כִּי הַשָּׂפָה, כְּמוֹ אִשָּׁה יָפָה,
אוֹהֶבֶת לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל תְּקוּפָה.״
כָּךְ הִסְבִּירָה הַמּוֹרָה בְּגַאֲוָה.
וְאָז בָּא הַגּוֹאֵל –
פַּעֲמוֹן בֵּית הַסֵּפֶר הִתְחִיל לְצַלְצֵל.
תָּפַסְנוּ אֶת הַתִּיקִים וְצָעַקְנוּ: ״יֵשׁ!״
״מָה יֵשׁ?״ שָׁאֲלָה הַמּוֹרָה תָּמָר,
״אֲנִי לֹא רוֹאָה כָּאן דָּבָר.״
״מוֹרָתִי, מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבָן,
צָרִיךְ לָלֶכֶת עִם הַזְּמַן,״
עָנָה לָהּ דָּנִיֵּאל,
וְחִיֵּךְ חִיּוּךְ קָטָן.