מאת: תלמה אליגון-רוז
אֵי־שָׁם בֶּהָרִים, בִּמְעָרַת סְתָרִים,
שֶׁסֶּלַע סוֹגֵר עַל פִּתְחָהּ
וְהִיא מְכֻסָּה בְּצִמְחִיָּה סְבוּכָה,
יָשְׁנָה לָהּ נְסִיכָה.
רַכָּה הַנְּסִיכָה כְּעֹפֶר אַיָּלִים,
כָּל גּוּפָהּ מִלִּים מִלִּים מִלִּים,
וְהִיא בְּהִירָה וּפְשׁוּטָה וְיָפָה;
לֹא סְתָם נְסִיכָה – נְסִיכָה שָׂפָה.
מְסַפְּרִים כִּי מְכַשֵּׁפָה אוֹתָהּ קִלְלָה
שֶׁבְּנֵי עַמָּהּ יֵצְאוּ לַגּוֹלָה,
וְהִיא תִּהְיֶה לְשָׂפָה מֵתָה -
אִישׁ לֹא יְדַבֵּר אוֹתָהּ.
וְכָךְ הָיָה.
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב,
עַם יִשְׂרָאֵל יָצָא לַגָּלוּת וְלֹא שָׁב.
וּבִמְעָרַת סְתָרִים אֵי־שָׁם
הַנְּסִיכָה עִבְרִית הַיָּפָה אֶת עֵינֶיהָ עָצְמָה
וְנִרְדְּמָה.
הִיא לֹא דִּבְּרָה, לֹא מִלְמְלָה,
לֹא כָּתְבָה, לֹא אָמְרָה תְּפִלָּה.
אַךְ בְּנֵי עַמָּהּ בְּכָל אֶרֶץ בְּכָל מָקוֹם
הִמְּשִׁיכוּ עָלֶיהָ לַחֲלוֹם,
וְהָיוּ מִתְפַּלְּלִים בִּשְׂפָתָהּ – וְעוֹצְמִים אֶת הָעֵינַיִם,
וְהָיוּ חוֹזְרִים וְאוֹמְרִים: ״לַשָּׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם.״
וְהָעִבְרִית מִתּוֹךְ הַתַּרְדֵּמָה
הָיְתָה קְצָת מַגְבִּירָה אֶת קֶצֶב הַנְּשִׁימָה.
וּכְשֶׁהָרוּחַ אֶת תְּפִלָּתָם נָשְׂאָה אֶל תּוֹךְ הַמְּעָרָה,
הָיָה נִדְמֶה שֶׁהַנְּסִיכָה עִבְרִית לְרֶגַע קַל הִתְעוֹרְרָה.
אַךְ כְּשֶׁהָרוּחַ נֶעֶלְמָה,
הָעִבְרִית שׁוּב נִרְדְּמָה.
חָלְפוּ שָׁנִים, יוֹתֵר מֵאֶלֶף, כִּמְעַט אַלְפַּיִם,
הֵיכָן הַמְּעָרָה – כְּבָר שָׁכְחוּ בֵּינְתַיִם,
אַךְ רוּחַ אַחֶרֶת הֵחֵלָּה נוֹשֶׁבֶת עַל גַּב הַמְּעָרָה,
רוּחַ סוֹעֶרֶת, רוּחַ צְעִירָה.
וְעִם כֹּל עִתּוֹן שֶׁיָּצָא בִּשְׂפָתָהּ,
וְעִם כָּל סֵפֶר חָדָשׁ שֶׁנִּכְתָּב, סֵפֶר חֻלִּין,
הִרְגִּישָׁה אֵיךְ נָעוֹת בְּגוּפָהּ הַמִּלִּים,
וְהִיא רָצְתָה לִקְרֹא: ׳דַּבְּרוּ אוֹתִי, דַּבְּרוּ,
כִּי רַק אִם תְּדַבְּרוּ עִבְרִית, אוֹתִי תְּעוֹרְרוּ!״
אַךְ לֹא מָצְאָה הִיא כֹּחַ לָשֵׂאת אֶת קוֹלָהּ –
גָּדוֹל הָיָה כֹּחָהּ שֶׁל הַקְּלָלָה.
וְרַק כַּאֲשֶׁר חָזְרוּ בְּנֵי עַמָּהּ
וְעָלוּ לְאַרְצָהּ, וְעָבְדוֹ אֶת הָאֲדָמָה
וְנִסּוּ לְדַבֵּר בִּשְׂפָתָהּ, רַק אוֹתָהּ,
וְרַק כַּאֲשֶׁר כִּיתָּה אַחַר כִּתָּה
לָמְדוּ חֶשְׁבּוֹן וּמוֹלֶדֶת וְתוֹרָה
בִּשְׂפָתָהּ, בִּשְׂפַת הַמִּשְׁנָה וְהַמִּקְרָא,
וְרַק כַּאֲשֶׁר כָּל יֶלֶד קָרָא: ׳אִמָּא וְאַבָּא׳ –
הַנֵּס קָרָה,
וְשָׁם בֶּהָרִים בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה
פָּקְחָה הַנְּסִיכָה עִבְרִית אֶת עֵינֶיהָ,
הֵנִיעָה אֶת יָדֶיהָ וְאֶת רַגְלֶיהָ,
צִחְצְחָה אֶת מִלּוֹתֶיהָ וּכְלָלֶיהָ
הֵסִירָה אֶת קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ מֵעַל בְּגָדֶיהָ
וְשָׁבָה לִהְיוֹת שָׂפָה פְּשׁוּטָה וּבְהִירָה,
שְׂפַת הָאֵם שֶׁלָּנוּ – אֵין לָנוּ אַחֶרֶת –
שְׂפָתֵנוּ הָעִבְרִית הַמְדֻבֶּרֶת.