מאת: תלמה אליגון-רוז
 
לִפְנֵי מֵאָה שָׁנִים וְעוֹד מְעַט
חַי לוֹ בְּרוּסְיָה נַעַר יְהוּדִי סַקְרָן וְנִלְהָב
וְשְׁמוֹ אֱלִיעֶזֶר.
הוּא לָמַד בְּתִיכוֹן רוּסִי, רָצָה לִהְיוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם
וְהֶאֱמִין כִּי רוּסְיָה הִיא הַמְּדִינָה הַטּוֹבָה בָּעוֹלָם.
יוֹם אֶחָד חִלְּקוּ כְּרוּז בַּכִּתָּה
וְכָכָה בּוֹ נִכְתַּב:
״נְשַׁחְרֵר אֶת אַחֵינוּ הַבּוּלְגָרִים
מֵהַכּוֹבֵשׁ הַתּוּרְכִּי הָאַכְזָרִי.
הִתְנַדֵּב, בַּחוּר, לַצָּבָא
לְשַׁחְרֵר עַם קָטָן – זוֹ מִלְחֶמֶת מִצְוָה.״
 
הִתְרַגְּשׁוּ הַנְּעָרִים, הִתְרַגֵּשׁ גַּם אֱלִיעֶזֶר.
לָצֵאת לַמִּלְחָמָה זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מַלְהִיב
מִלִּלְמֹד בְּבֵית הַסֵּפֶר.
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה קָרָא אֱלִיעֶזֶר שׁוּב וָשׁוּב אֶת הַכְּרוּז,
הוֹצִיא תַּרְמִיל, וּכְשֶׁהַכֹּל הָיָה אָרוּז,
קָרָה לְפֶתַע דָּבָר מֻפְלָא:
בָּרָק קָרַע אֶת הָאֲפֵלָה,
וְאָז עָלָה לְנֶגֶד עֵינָיו
נְהַר הַיַּרְדֵּן עַל שְׁתֵּי גְּדוֹתָיו,
וּבְצִדּוֹ, בְּצֵל עֵץ זַיִת,
רָאָה אֱלִיעֶזֶר אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁלּוֹ נִשְׁקֶפֶת בַּמַּיִם.
אָז בְּקוֹל רַךְ כְּשֶׁל אִמּוֹ
שָׁמַע אֱלִיעֶזֶר בַּת־קוֹל קוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ.
״אֱלִיעֶזֶר־יִצְחָק בֶּן יְהוּדָה־לֵיבּ פֶּרְלְמַן,
עִבְרִי אַתָּה, קוּם, הִגִּיעַ הַזְּמַן.
לֵךְ לְךָ לְאַרְצְךָ וְלִשְׂפָתְךָ,
מָה שֶׁמַּגִּיעַ לְכָל עַם, מַגִּיעַ גַּם לְעַמְּךָ.״
וְכָךְ, בִּמְקוֹם לְהִצְטָרֵף אֶל חֲבֵרָיו לַמִּלְחָמָה,
הֶחְלִיט לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת הַמְּשִׂימָה.
הוּא יַקְדִּישׁ אֶת חַיָּיו לְקִיּוּם הָאֻמָּה.
לְשֵׁם כָּךְ נָחוּץ רַק זֹאת – חָשַׁב -
לְדַבֵּר עִבְרִית
וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִחְיוֹת עַכְשָׁו.
אֱלִיעֶזֶר חָשַׁב וְעָשָׂה.
לָעִיר פָּרִיז הוּא נָסַע:
״אֶהְיֶה רוֹפֵא, וְכָךְ תִּהְיֶה לִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פַּרְנָסָה.״
גַּם לְדַבֵּר עִם חֲבֵרִים בָּעִבְרִית נִסָּה,
אַךְ לֹא הִצְלִיחַ לוֹמַר כָּל מָה שֶׁרָצָה.
הַרְבֵּה מִלִּים הוּא לֹא מָצָא.
כָּכָה זֶה כְּשֶׁלֹּא מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּשָׂפָה הַרְבֵּה שָׁנִים –
הַשָּׂפָה בְּעַצְמָהּ כְּבָר לֹא בָּעִנְיָנִים.
אֲבָל אֱלִיעֶזֶר לֹא נִכְנָע.
הוּא הֶחְלִיט לְחַפֵּשׂ מִלִּים מַתְאִימוֹת בַּמִּשְׁנָה,
בַּתַּנַ״ךְ, בַּתְּפִלָּה,
וְאֶת מָה שֶׁמָּצָא עַל הַכְּתָב הֶעֱלָה.
כָּךְ יָשַׁב בְּחַדְרוֹ בַּלֵּילוֹת, חִפֵּשׂ, בָּדַק, חָשַׁב וְכָתַב
פִּתְקָאוֹת פִּתְקָאוֹת
לַעֲשָׂרוֹת וּלְמֵאוֹת.
וּמָה בַּפִּתְקָאוֹת?
מִלִּים יְשָׁנוֹת שֶׁהָפְכוּ לַחֲדָשׁוֹת,
מִלִּים עַתִּיקוֹת מִן הַתַּנַ״ךְ וּמִן הַמִּשְׁנָיוֹת,
מִלִּים שֶׁנָּתַן לָהֶן תַּפְקִיד בִּשְׂפַת יוֹם־יוֹם.
הֵכִין אֱלִיעֶזֶר לְעַצְמוֹ רְשִׁימָה.
כָּכָה מַתְחִילָה תְּחִיָּתָהּ שֶׁל אֻמָּה.
וּכְשֶׁהָיְתָה רְשִׁימַת הַמִּלִּים שֶׁלּוֹ אֲרֻכָּה,
הוּא רָצָה
לִקְרֹא לָהּ בְּשֵׁם עִבְרִי קָצָר.
חָשַׁב וְחָשַׁב בְּמֶשֶׁךְ יוֹם אוֹ יְמָמָה
אֵיזֶה שֵׁם יִתֵּן לָרְשִׁימָה.
וְאָז הִבְרִיקָה לוֹ כְּמוֹ בַּחֲלוֹם
מִלָּה קְצָרָה וּצְעִירָה, שֶׁלֹּא רָאָה בְּשׁוּם מָקוֹם,
מִלָּה עִבְרִית אֲבָל שֶׁלּוֹ:
רְשִׁימַת מִלִּים הֲלֹא הִיא – מִלּוֹן.
מִלָּה חֲדָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁיָּצַר
אֱלִיעֶזֶר בֶּן־יְהוּדָה, מְחַיֵּה הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית,
עוֹד כְּשֶׁהָיָה בַּנֵּכָר.