מאת: תלמה אליגון-רוז
כְּשֶׁטִּיְּלָה הַגְּבֶרֶת עִבְרִית בְּיָוָן,
מָצְאָה אֶת הַמִּלָּה ׳סִימָן׳ –
מִלָּה קְטַנָּה, מִלָּה מְצַלְצֶלֶת.
״נָכוֹן,״ חָשְׁבָה, ״שֶׁבַּבַּיִת כְּבָר יֵשׁ לִי ׳אוֹת׳,
אֲבָל ׳סִימָן׳ מוֹצֵאת חֵן בְּעֵינַי מְאֹד.
וְחוּץ מִזֶּה – הִיא כָּל כָּךְ קְטַנָּה, בְּקֹשִׁי שׁוֹקֶלֶת.״
וְכָךְ הִנִּיחָה הָעִבְרִית בַּמִזְוָדָה אֶת ׳סִימָן׳
יַחַד עִם ׳נִימוּס׳ וְ׳אֻכְלוּסִין׳ וּ׳פִרְסוּם׳ וּ׳בִימָה׳,
וּכְשֶׁחָזְרָה מִמַּסָּעָהּ עִם עֶרֶב,
יָשְׁבָה לְיַד שֻׁלְחָן הָעֲבוֹדָה עַד לְשָׁעָה מְאֻחֶרֶת,
הֵכִינָה כַּרְטִיס קַבָּלָה לְכָל מִלָּה,
אַךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּן אָהֲבָה אֶת ׳סִימָן׳.
הָפְכָה בָּהּ וְהָפְכָה בָּהּ: סִמַּנְתִּי, סִמַּנְתָּ, תִּסְמֹנֶת, סַמָּן,
וְלֹא נִשְׁאַר שׁוּם סִימָן, שֶׁהִיא עָלְתָה אֵלֵינוּ מִיָּוָן.